איך לצעוק ולהישאר הורה מקושר

אמא טובה = אמא שלא צועקת? לא בהכרח. מה עושים כשהילדים מוציאים אותנו מהכלים?


במפגש סלון השבוע דיברתי על חשיבותה של האמפתיה, בעיקר נוכח התנהגויות מפריעות של ילדים. חזרתי על הכלל "חיבור לפני חינוך": כאשר הילד מתוסכל, עצוב, מאוכזב או כועס הוא זקוק רק לאמפתיה. ברגע של שקט וחיבור אוכל להעביר את המסרים החינוכיים העומדים לנגד עיני. כשהגענו לשלב השאלות, שאלה אחת המשתתפות "אבל איך אפשר להיות באמפתיה כשאני בעצמי ממש כועסת? איך אני יכולה להיות עם הילד בקושי שלו ולחשוב על החיבור ביננו, כשאני בעצמי חווה קושי עצום – תסכול, מבוכה, חוסר סבלנות?".


לפני כמה שנים פרסמה אמא-בלוגרית אמריקאית (theorangerhino.com) אתגר שתפס תאוצה: "שנה בלי צעקות". הורים רבים שעקבו אחרי הבלוג החליטו לנסות לעבור בעצמם שנה שלימה בלי לצעוק על ילדיהם. בכנות? אני לא מכירה אף הורה שהצליח לעמוד באתגר (למרות שאני מכירה כמה וכמה שניסו). מדוע? למה אנחנו לא מצליחים לשלוט בכעס, למרות שאנחנו יודעים מה הנזק שהוא גורם, למרות שאנחנו מבינים שצעקות גורמות לנתק ולא לחיבור?


תאמינו או לא, אבל זו בדיוק אותה סיבה שגורמת לילדים שלנו להתקפי זעם או כל התנהגות מפריעה אחרת – כאשר הצורך שלנו לא מקבל מענה אנחנו חשים תסכול ולעיתים כעס, וכדי להמשיך הלאה ולהגיע למצב של התמודדות עם המציאות הבלתי רצויה עלינו לשחרר את התחושה הזו. כפי שכתב מישל דה מונטן: "כאשר אנו מנסים להסתיר את כעסנו, אנו מפנימים אותו".


במילים אחרות, הכעס שאנחנו חשים נוכח התנהגויות מסוימות של ילדינו הוא אינדיקציה לצורך שלנו שלא מקבל מענה – צורך בשקט, בהרמוניה, בביטחון הורי או אפילו בקבלה חברתית. כל עוד אנחנו מדחיקים את הרגשות שלנו, אנחנו מדחיקים גם את הצורך (ומתוך כך גם מונעים מעצמנו למלא אותו). כשהצורך שלי לא מתמלא, אין לי אפשרות לראות – ובטח לא למלא – צרכים של מישהו אחר. כשאני שבויה בתסכול שלי, בעייפות או במבוכה, אני לא פנויה לאכזבה שהילד שלי חש בגלל שנאסר עליו לאכול עוד שוקולד. אני לא יכולה להיות אמפתית כי אני שבויה ברגש שלי. כשאני בקושי מחזיקה את הראש מעל המים, אני לא יכולה להיות ההורה המוביל שהילדים שלי זקוקים לו (מכירים את הוראות הבטיחות במטוס- קודם לבש את מסכת החמצן שלך ורק אח"כ עזור לילד לחבוש את שלו? אז ככה).


אז מה עושים? עלינו לזכור להיות באמפתיה גם כלפי עצמנו. לזהות את הרגש שחי בנו באותו רגע ולהכיר בו. לקבל את הקושי שלנו, ואם אפשר – אפילו לקחת רגע למלא לעצמנו את הצורך לפני שאנחנו מתפנים להתמודדות עם המצב שלפנינו. אפשר לקחת דקה בחדר אחר כדי לנשום עמוק, ללכת לאכול תפוח במטבח ולחזור להתמודדות עם בטן מלאה (במובן החיובי).


אם אני בכל זאת מרגישה את מפלס הרגש עולה ומתקרב להתפרצות, מותר להביע כעס, ואין צורך להפנות אצבע מאשימה. אני יכולה לומר "אוף אני ממש מתוסכלת עכשיו!" (אולי אפילו לצעוק את זה), במקום "אתה מכעיס אותי". אני יכולה לשלוח מסר עם הצורך שלי: "אני חייבת קצת שקט!!".

אם אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו שיעור בניהול כעסים, אין כמו דוגמה אישית...

  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon