הסיפור עם האורח

זה סיפור על אורח שהגיע לבית, ועל הרצון הנגדי שהגיע איתו. יותר מזה, זה סיפור על היכולת שלנו לתת אמפתיה לעצמנו, לקבל את הרגשות שלנו ולזהות את הצורך, ומתוך זה להביא לשינוי.


כבר שלושה ימים שיש אצלנו אורח, דוד של האיש שהגיע מחו"ל וישן אצלנו. הוא מחייך ומדבר בנעימות ושם את הכלים שלו בכיור, אבל כל פעם שאני נתקלת בו בבית אני מרגישה את הרצון הנגדי שלי מתעורר. אני משתדלת לחייך, אבל אני כזו שקופה, ברור שהכל כתוב לי על המצח. אז עשיתי עם עצמי שיחה, ואמרתי לעצמי שזה לא לעניין, שהוא אירח אותנו כל כך יפה כשהיינו בניו יורק, והוא משפחה, ובאמת איש ממש נחמד, ומה יש לי בכלל, ולמה אני ככה, ובשביל מה בנינו את הבית הזה אם בסוף אני לא רוצה לארח בו ושכדאי שאני אתאפס על עצמי ומהר. הפתעה גדולה: זה לא עזר. עדיין בכל פעם שראיתי אותו (או אפילו שמעתי אותו!) הרגשתי שאני רוצה לצרוח, ושאני רק רוצה שהוא יצא מהבית שלי.

נתתי לעצמי אמפתיה. לאדם שהאסטרטגיה העיקרית שלו היא שגרה, לא קל כשהיא מופרת. הזכרתי לעצמי שהעיקר זה הצורך, ושאני יודעת להחליף אסטרטגיה אם צריך

היום בבוקר, בזמן שכולנו במטבח ואני מקווה שאף אחד לא רואה שאני רק רוצה לצאת כבר מהבית ולהתרחק ממנו, הוא פתאום שאל אם יכול להצטרף אלי לנסיעה לתל אביב. הלב שלי נפל. מדובר בנסיעה של שעה וחצי(!) רק שנינו(!) באוטו קטן וסגור(!). אז עניתי "בטח", והלכתי להסתגר במקלחת.

במקלחת, מאחורי הדלת הסגורה, עשיתי איתי עוד שיחה. אמרתי לעצמי "מאיה, יש כאן משהו לא פתור. אם יואב היה מתנהג ככה, היית מנסה להבין מה הצורך שלא נענה, אז אולי ננסה את זה. מה הצורך שלך? מאיפה בא הרצון הנגדי הזה?"

ופתאום צפו תובנות. ההבנה שאני לא מקושרת לאיש הזה, אפילו שהוא משפחה. שהוא נמצא במבצר שלי, במקום שבו אני רוצה להיות הכי מקושרת, וזה מערער אותי. הבנה שיש לי צורך מאוד גדול בסדר, בהרמוניה, בעקביות. חשבתי על זה שכשאני רוצה לייצר הרמוניה וביטחון בבית שלי, אני דואגת לדעת בדיוק מה יש לי במקרר, ואיפה כל דבר וכל אחד נמצא, ושהנוכחות של מישהו אחר בבית מפריעה לאסטרטגיה הזו. הבנתי שהנסיעה שלי לעבודה לבד עונה על הצורך שלי בשקט, מרחב, נפרדות. נתתי לעצמי אמפתיה. לאדם שהאסטרטגיה העיקרית שלו היא שגרה, לא קל כשהיא מופרת. הזכרתי לעצמי שהעיקר זה הצורך, ושאני יודעת להחליף אסטרטגיה אם צריך.

יצאתי מהמקלחת, ונכנסנו לאוטו. אחרי שנפרדתי מיואב בגן וחזרתי לאוטו, אמרתי "אני צריכה לנוח קצת, זה בסדר אם נשמע מוזיקה לכמה דקות?" הוא הסכים. שאל אם אני רוצה שישים את המוזיקה שלו, ועניתי שאני מעדיפה קצת עברית עכשיו. אחרי כמה דקות של שקט, הרגשתי את הרצון הנגדי פוחת. פתאום צפה לה אמפתיה חדשה, הפעם כלפי האורח. כמה הוא זר פה, כמה גם הוא זקוק לביטחון, לסדר, להרמוניה... אז אמרתי "עכשיו אולי נשמע את המוזיקה שלך?" ושמענו. ואז שאלתי אותו שאלות על אקטואליה בניו יורק, והרגשתי שהוא נעשה נינוח יותר. חצי שעה מתל אביב כבר צחקנו בקול, והרצון הנגדי נעלם לחלוטין.

הוא יישן אצלנו עד סוף השבוע, אבל אני כבר ממש בסדר עם זה.


  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon