טיפול שורש - פוסט לט"ו בשבט

היום אנחנו מציינים את ט"ו בשבט, חגיגה של טבע, צמיחה והתפתחות. בחג כזה איני יכולה לעמוד בפיתוי להצביע על הדמיון בין ילד לעץ, כשאנו, ההורים, האדמה שבה הוא גדל.


לשורשים שמחברים בין העץ והאדמה נקרא "היקשרות".

המונח היקשרות הוא מונח עצום, שקצרה היריעה מלרדת לעומקו בפוסט יחיד, אך ניתן להגדירו כחיבור נפשי המקשר בין אנשים. היקשרות יכולה להתקיים בין אנשים שונים, החל מבני זוג ועד לקוח ומוכר בחנות, אבל ההיקשרות המשמעותית והעמוקה ביותר, זו שבמידה רבה מגדירה מי אנחנו ומי יהיו ילדינו, היא ההיקשרות בין הורים לילדיהם. ההיקשרות איתנו היא זו שנותנת לילדנו תחושה של מקום בעולם, ביטחון, עצמאות. היא זו שמאפשרת לילדינו לשמוע בקולנו, להפנים את הערכים שאנחנו מלמדים אותם ולראות בנו מודל לחיקוי.

ענף שקד לכבוד החג

בדומה לשורשיו של עץ, ההיקשרות נסתרת מן העין, אך פירותיה גלויים. כפי שעץ יכול להניב פירות רק כאשר שורשיו עמוקים וחזקים, כך הילד יכול להתפתח, לצמוח ולהגיע לבשלות רק כאשר מתקיימת בינו לבין הוריו היקשרות עמוקה ומשמעותית.

ההיקשרות הכרחית לאדם, ולילד במיוחד, כפי שהשורשים דרושים להישרדותו של העץ. ללא שורשים אין לעץ קיום, וללא היקשרות אין לילד אפשרות להתפתח. רק כאשר השורשים מוצאים את מה שהם מחפשים – מים, הזנה, קשר, משמעות, הכרה, יציבות – יכול העץ, או הילד, להגיע למנוחה הישרדותית ולהפנות משאבים לצמיחה.


אני שומעת מהורים רבים על "הילד התלותי". זה שמחפש את קרבת הוריו ללא הפסקה, שמסרב לעשות דברים לבד, שמחזיק בחולצה של אמא ולא מרפה. "זו היקשרות מוגזמת", הם אומרים. אך למעשה, ההפך הוא הנכון. כפי שבטבע אין עץ שיש לו יותר מידי שורשים, כך הילד אינו יכול להיות מקושר מידי להוריו. העץ שולח שורשיו לעומק האדמה, והאדמה מעניקה לו בשפע, בלי הגבלה. בין העץ לאדמה מתקיימת היררכיה טבעית, קבועה, של משפיע ומושפע, נותן ומקבל. כך גם בין הורים וילדים – ההורה הוא שמעניק לילד, והילד הוא שמושפע מההורה – היררכיה טבעית והרמונית שאין בה כוחניות או שליטה. כאשר הילד "שבע" היקשרותית, הוא יכול לבחון את העצמאות שלו. ילד שהגיע למנוחה היקשרותית יוכל לעשות דברים לבד, להתרחק קצת מאמא, להיפרד בבוקר בכניסה לגן – ממש כמו עץ הנותן פרי. וכאשר הילד אינו מסוגל לעשות זאת? כנראה שיש צורך בעוד היקשרות, בהעמקה של השורשים.


בניגוד למה שמקובל לחשוב, תלות אינה ההפך מעצמאות, אלא שלב בדרך אליה. תינוקות הם כמו שתילים רכים, אשר אינם יכולים לעמוד בפני עצמם וזקוקים לחלוטין להזנה מהאדמה. הם מתבגרים, השורשים מעמיקים ומתחזקים, ובסופו של דבר (אחרי תהליך ארוך שכולל ניסיונות מוצלחים וכושלים, כמה תקופות קשות וגם נסיגות מידי פעם) הם עומדים בכוחות עצמם ומסוגלים להתמודד עם איתני הטבע. לא ניתן להאיץ בילדינו להגיע לעצמאות, כפי שלא ניתן להאיץ בעץ לתת פרי.

אם ברצוננו לאפשר לילדינו להגיע לעצמאות מתוך ביטחון, עלינו לנהוג כמו אמא אדמה – להציע להם מקום אליו הם שייכים תמיד, לקבל אותם, להכיל אותם, להזין אותם, לתמוך בהם ולחזק אותם. אם נישאר יציבים בתפקידנו, הניצנים יופיעו ואחריהם הפרחים והפירות המופלאים. ככל שנאפשר לילדינו להיות תלויים בנו (במובן הנפשי, ההיקשרותי, אבל גם במובנים אחרים) כך נפתח את היכולת שלהם לשחרר, ללמוד ולהתנסות לבד.


אז איך עושים את זה? איך מעמיקים ומעצימים את ההיקשרות שלנו עם הילדים, עם השתילים הרכים שלנו? על זאת ועוד בפוסטים הבאים (בינתיים ממליצה גם על המשל הזה).

  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon