לבלוע את התרופה

השעה 7:07 בבוקר. אמא צריכה לצאת לעבודה כי יש פגישה שמתחילה בשמונה, ואוי ואבוי למי שמאחר. אבא צריך לקחת את קמה זיו למעון ואת יואב לגן, ולהספיק לעבודה שלו. יואב לא מוצא את הסנדלים, קמה זיו זורקת פירות על הרצפה. הלחץ בשיאו ופתאום אני נזכרת - יואב צריך לקחת תרופה.

גם אתם שומעים פיצוץ מתקרב?


שלוש דקות ליציאה, אני קוראת ליואב: "יואבי, בוא לקחת תרופה". והוא (תתכוננו, זה מפתיע) – "לא רוצה". מכאן מתחילה ספירלה של מאבק – אבא ואמא לחוצים (מאוד), ילד אחד שנכנס למגננה רצינית, ותינוקת שחושבת שזה די מצחיק.

התחלנו עם הסברים כמה חשוב לקחת את התרופה, שזה לטובתו, שהיא דווקא טעימה מאוד, שהוא כבר לקח את התרופה הזו בעבר. והילד – לא לא לא. אז האוטומט שלנו נכנס לפעולה – התחילו איומים. אם לא תשתה את התרופה נצטרך לתת לך אותה עם מזרק. כשגם זה לא עבד – אם לא תשתה את התרופה הרופא יצטרך לתת לך זריקה במקום. בשלב הזה הילד קרוע: מצד אחד, הוא מאוד מפחד מהזריקה, מצד שני, הוא כבר טיפס על עץ של פחד מהתרופה ומאבק כוחות שהוא מרגיש בתוכו שאסור לו להפסיד בו. מפלס הלחץ עולה, התסכול מרקיע שחקים – למה הוא לא מבין שזה לטובתו??


בתוך תוכי אני יודעת שטעינו בדרך. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שהנעה של ילד לפעולה מתוך פחד עומדת בניגוד מוחלט לאמונות שלנו, אבל מצד שני, הבריאות שלו באחריותי! אני לא יכולה "להפסיד" בוויכוח הזה... ואז נפל לי פתאום האסימון – ברגע שהתחלתי לראות את הסיטואציה כמצב שיש בו מנצחים ומפסידים – כבר הפסדתי. במאבק כוחות בין הורה לילד, הקשר (שהוא הדבר הכי חשוב!) תמיד מפסיד.

הרי מה אני מלמדת את יואב במלחמה על התרופה? כשאני מאיימת עליו כדי לעשות משהו בניגוד לרצונו? אני מלמדת אותו שיש חזקים ויש חלשים, ומי שחזק שולט במי שחלש. עכשיו תנחשו, באיזה צד הוא יעדיף להיות – החזק או החלש? בגיל 4.5 אני (כמעט) תמיד חזקה ממנו, אבל עובדה שכשהוא מסרב לשתות תרופה, כל הכוח בעולם לא יכול לאלץ אותו לבלוע אותה.


<a href="https://www.freepik.com/free-photos-vectors/people">People photo created by freepik - www.freepik.com</a>

אז החלטתי להניח לזה כרגע. לא לוותר, לא להפסיד, פשוט להזכיר לעצמי שאני אחראית לשלוט בסיטואציה ולהוביל אותה, בתור מבוגר האלפא. אז אמרתי לו, "יואבי, אנחנו נמשיך לדבר על התרופה אחרי הגן", ובתוך תוכי קיוויתי שמתישהו במהלך היום תבשיל בי תשובה שתאפשר לי לצאת ממעגל הכוחנות.


בדרך הביתה הזכרתי לעצמי את המוטו – חיבור לפני חינוך. אספתי את יואב בחיבוקים ונשיקות, בבית מזגתי לו מים וחתכתי פרי עוד לפני שביקש, ביקשתי ממנו לשחק איתי במשחק האהוב עליו ושוחחנו על היום שלנו, כל זה בלי להזכיר את התרופה אפילו במילה. כששנינו היינו רגועים, שבעים, מחוברים ומקושרים, אמרתי לו שחשבתי על זה, ואני לא חושבת שזריקה זה פתרון טוב. אמרתי לו שאני מאמינה ביכולת שלו להתגבר על חוסר נוחות רגעית כדי לשמור על הבריאות. שאני יודעת שזה קצת מפחיד ומלחיץ, ואני מוכנה לעשות מה שצריך כדי להקל עליו.

הוא הסתכל עלי עם הפרצוף המתוק שלו ואמר: "אמא, אני בכלל מסכים לשתות את התרופה". זהו. ככה פשוט.

שוב כוח העל של החיבור הפשוט הוציא אותנו מספירלה מסחררת, והזכיר לי שכשאנחנו מקושרים לילדים שלנו, ההורות נעשית קלה יותר.

זה לא תמיד עובד באותו אופן, זה לא פתרון קסם, אבל כשאנחנו מציבים את הקשר בראש, אנחנו תמיד בדרך הנכונה.

  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon