לתקן את הטעות

עודכן ב: 13 ינו 2019

מחשבות על הדרך לתיקון טעות, ועל המעבר ממילים שנאמרות מתוך אילוץ לאמפתיה אמיתית.


לא יודע מה לומר לא רציתי להכאיב. את היום שכבר נגמר אין לי דרך להשיב. הסירי כעס מליבך ונסי למחול...

לו היית את כף ידך על צוארי מניחה, לא הייתי עוד מתבייש שביקשתי סליחה.

(מתוך: סליחה / אהוד מנור)


כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עם הילד שלנו, או מולו, דורשים ממנו שיתנצל – אם דחף חבר, אם חטף לאחותו, אם צעק עלינו או זרק משהו על הרצפה. "עכשיו תגיד סליחה!". הילד, מצידו, בדרך כלל מסרב, מתחמק, משתמט. אם דוחקים אותו לפינה, מפטיר "סליחה" בלשון רפה. לפעמים אנחנו נאנחים ומוותרים, לפעמים דוחקים בו עוד "לא ככה, תגיד מהלב!".


והלב הזה שלו, מה הוא מרגיש באותו רגע? נעמיד עצמנו בנעליו. ילד לא מכאיב אם לא כואב לו. הוא מוצב באור הזרקורים, ומולו מעין "תנאי" לא מוצהר: תגיד סליחה, ונחזור להיות קרובים; תודה בטעותך, ונחזיר את ההיקשרות ביננו. הדרישה להודות בטעות במעמד הזה נחווית כהשפלה, כמאבק כוחות שאינו שוויוני. אם נצליח "להכניע" את הילד והוא יתנצל, הוא יחווה זאת כהפסד. אם לא, הרי שהפסיד משהו בהיקשרות מולנו. במאבק כוחות בין הורה וילד לא משנה מי מנצח, הקשר תמיד מפסיד.


בשיחות מול הורים אני שומעת הרבה את הטענה "אם לא אכריח אותו לומר סליחה (או תודה, או בבקשה) איך הוא ילמד? איך ידע להתנהג בעולם האמיתי?" ואני שואלת – מה הוא באמת לומד בסיטואציה הזו?

הוא לומד שהעולם מתחלק לצודקים וטועים, ומי שטועה צריך לשלם על זה (בכבודו, בזכותו לבחור, בחופש שלו). הוא לומד שמי שחזק יכול לשלוט בחלש ממנו, ולכן אסור לו לעולם להיות חלש (גם לא מול האנשים הקרובים אליו ביותר). הוא לומד שיש מילים שמבטלות במחי לשון כל מה שנעשה לפניהן - אומרים סליחה ואפשר להמשיך כאילו כלום. האם אלו הלקחים שאנחנו רוצים לשלוח איתו לעולם האמיתי?


נסו לצפות פעם בילדים רבים. בלי להתערב, רק להסתכל. הם כמעט אף פעם לא מבקשים סליחה, אבל הם כמעט תמיד משלימים. איך? בחיבוק, בחיוך, בזה שחוזרים לשחק, בהחלפת צעצוע. היכולת לגלות אמפתיה מתגבשת בהם באמצעות צפייה בעולם, בנו, וסביב גיל 5 הם פתאום רוצים לעזור למי שעצוב – גם אם הם אלה שהעציבו אותו. זה קורה מעצמו, בזמנו.


אם אתם בכל זאת רוצים לעזור להם בתהליך, למדו אותם אמפתיה. הקטנה חטפה צעצוע מהתינוק? הציעו לה להסתכל על הבעות הפנים שלו, להקשיב לצלילים שהוא משמיע. מה הוא מרגיש? איך אפשר לעזור לו? במקום להכניס לפיה את מילת הקסם, הציעו לה למצוא פתרון משלה (אם היא מעוניינת בכך, ואם לא – שחררו). כשהילד פוגע בכם, הסתפקו בהבעת הרגש שלכם, בלי להפנות אצבע מאשימה ("אוף אני כל כך מתוסכלת! הרצפה הייתה נקייה ועכשיו אצטרך לנקות מחדש"). תתפלאו לגלות כמה חמלה יש בלב שלהם, כשבמקום למלמל "סליחה" הם יציעו לעזור, או לחבק, או לתקן.

הכדי לגדל מבוגרים שלא מתביישים להודות בטעות ולתקן, עלינו לגדל אותם בחוויה שבה התיקון לא נכפה עליהם אלא נעשה מתוך בחירה. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת (כמו כל דבר אחר בהורות) היא באמצעות דוגמה אישית. טעיתם? אל תלכו לישון בלב כבד מרגשות אשם. גשו אליהם בשוך הסערה. אמרו "כשאמרתי כך וכך פעלתי מתוך כעס, הייתי מעדיף לעשות אחרת. בעתיד אשתדל לומר מה אני מרגיש וצריך במקום לצעוק". הראו להם שאף פעם לא מאוחר לתקן, ובמקום לבקש סליחה, למדו אותם להקשיב ללב שלהם ושל מי שעומד מולם, כי הלב לא טועה.

  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon