תסתדרו לבד? (או: חמישה טיפים להתמודדות עם ריבים של ילדים)

על ריבים בין ילדים, על הורים שהם לא שוטרים ועל התגוששויות כהכנה לחיים.


כל הורה ליותר מילד אחד, או לילד אחד שנפגש עם ילדים אחרים (בעצם, כל הורה שהוא...) כנראה יוכל להזדהות עם הסיטואציה הבאה: שני ילדים משחקים, דברים מתנהלים על מי מנוחות והנה כבר אפשר ממש להריח את הקפה, ופתאום "אממממממאאאאא!! הוא לקח לי / אמר לי / חטף לי / הרביץ לי". לפעמים הם אפילו לא קוראים לנו, אלא אנחנו מפעילים אנטנות וקופצים להצלה כששומעים פתאום טונים גבוהים, מילים לא נעימות או מזהים התחלה של קונפליקט.

אם שני הילדים שלנו וזה קורה במרחב הביתי, ניחא. אבל כמו שאמרה לי אמא שהגיעה לייעוץ השבוע, "מה אני אמורה לעשות כשהילדה שלי דוחפת את בת הדודה שלה מול חמי וחמתי וכל הגיסים והגיסות? אני מרגישה כאילו כל האורות עליי, ואני צריכה עכשיו להוכיח שאני בשליטה, שאני מתחשבת בילדה שלהם, שאני מוכשרת לתפקיד האמא. האמת? הייתי רוצה לקחת את הילדה שלי ופשוט להיעלם משם".


אז מה עושים כשאנחנו נתקלים בקונפליקט בין ילדים? איך מונעים תוקפנות מצד אחד, והתקרבנות מצד שני? איך נותנים לילדים שלנו כלים להתמודדות עצמאית, בלי להפקיר אותם בשטח? הכנתי לכם חמש עצות שיוציאו אתכם מתפקיד השוטר, ויחזירו אתכם להובלה הורית.


1. בחרו את המלחמות שלכם

מה שעשוי להיראות לנו כאלימות או ריב, הוא לפעמים התנסות שמכשירה את הילדים לחיים. ויכוח לגבי מי יתחיל או מי רימה, מי ישחק באיזה צעצוע ומה הם בשום אופן לא מוכנים לחלוק, גם צעקות ואפילו מכות, הם לפעמים הדרך שבה ילדים מלמדים את עצמם (וזה את זה) איך להתנהל בחברה.

בנוסף, הפרשנות שלנו עלולה לייצר קונפליקט במקום שאין כזה. יכול להיות שמה שנראה לנו כמו ויכוח הוא למעשה חלק ממשחק שאף אחד לא נפגע ממנו. גם משחק מאוד "פיזי" או אגרסיבי יכול להיות לגיטימי, כל עוד שני הצדדים מסכימים לכך.


קבעו לעצמכם קווים אדומים משמעותיים (כלומר, לא כל "התנהגות לא רצויה", אלא מצבים שבהם יש סכנה אמיתית – נפשית או פיזית), הבהירו אותם לילדים, ואל תתערבו בוויכוחים שלהם אלא אם הקווים האלה נחצו, או אם הם מבקשים את עזרתכם.

כשהם מבקשים עזרה, נסו להבחין בין ניסיון להפוך אתכם לבורר-בעל-כורחו לבין מצוקה אמיתית שדורשת התייחסות. כלל האצבע שלי הוא שאם זה באמת חשוב הם יבואו אליי, במקום להישאר בסיטואציה ולקרוא לי אליהם.


חברות שמבוססת על יכולת להגיע לעמק השווה היא חברות עמוקה ומשמעותית, ואין הכשרה טובה מזו לחיים בעולם האמיתי

2. תצפית נקייה

לא משנה מה נדמה לכם שראיתם – אתם אף פעם(!) לא באמת יודעים מה קרה שנייה לפני שהגעתם. נסו להסתכל על הסיטואציה ללא שיפוטיות, בלי תיוגים ובלי האשמות. במקום "אביב חטף לאלון את הצעצוע וברח" (תיאור שיפוטי כלפי אביב) נסו לומר לעצמכם "אלון שיחק בצעצוע, אביב לקח את הצעצוע והלך לכיוון הארון" (תצפית נקייה שאינה שיפוטית).


3. היו הוגנים ואמפתיים לשני הצדדים

ילד לא מכאיב אם לא כואב לו. בכל קונפליקט יש שני צדדים עם צרכים פגועים. אין צורך לתייג "פוגע" ו"נפגע", כי כל אחד פועל למען עצמו ולא נגד האחר. למשל בסיטואציה שבפסקה הקודמת, התצפית הנקייה מאפשרת לנו לראות שלא הייתה לאביב כוונה לפגוע באלון, הוא פשוט רצה לשחק בצעצוע.

כדי להיות הוגנים, נפנה בכל פעם לילד אחד, נכיר ברגשות והצרכים שלו ונגלה אמפתיה, בלי להאשים את הילד השני. במקום "אביב לקח לך את הצעצוע" נוכל לומר "אתה עצוב וכועס, היית באמצע המשחק והתאכזבת שהמשחק שלך נקטע", ואז נפנה לאביב ונגיד "אני רואה שמאוד רצית לשחק והיה לך קשה לחכות".


4. תנו להם להציע פתרונות בעצמם

אחרי שעזרתם לילדים לזהות מה הצורך של כל אחד מהם, תנו להם לנסות למצוא אסטרטגיה לפני שתקפצו עם הצעות ופתרונות משלכם. ילדים בגיל הרך יזדקקו ליותר ליווי בתהליך, אך היכולת הולכת ומשתכללת עם הגיל והניסיון.

חברות שמבוססת על יכולת להגיע לעמק השווה היא חברות עמוקה ומשמעותית, ואין הכשרה טובה מזו לחיים בעולם האמיתי.


5. זכרו את עצמכם

כידוע, הכי קשה להתמודד עם קונפליקטים בין ילדים כשאחד מהם לא שלנו, ובמיוחד כשיש קהל. זו אולי לא הדעה הרווחת, אבל אני מציעה לזכור שבסוף היום, מי שילך איתכם הביתה זה הילד שלכם. עבורו אתם כל העולם, ואין דבר שמצדיק פגיעה באמון הזה. אז היו אמפתיים לעצמכם (כשאתם נבוכים או מופתעים) ולהורים האחרים (שאולי חוששים או מגוננים), אך לעולם אל תפגעו בקשר עם הילד שלכם כדי "לצאת בסדר" עם מישהו אחר.


זכרו שכמו גורי כלבים או חתולים גם הילדים שלנו צריכים להתגושש כדי ללמוד איך להתנהל בעולם. התפקיד שלנו הוא רק ללמד אותם איך לעשות זאת נכון.


שלכם,

מאיה

  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon