חרוט בלב - תעלומה מהחיים

עודכן ב: 24 אוק 2018

סיפור מתח (מה יותר מותח מהחיים עצמם?) על רכב משפחתי, עבריין מסתורי, רגשות עזים, תצפית נקייה והרבה אמפתיה.


לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי, שלא ברצוני, בעיצומה של תעלומה בלשית. במשך כמה ימים, בכל בוקר, גיליתי שריטות על המכונית הכחולה היפה שלי. בהתחלה כמה קווים קטנים, שאולי נגרמו מהתזה של חצץ ממשאית עוברת. אחר כך קווים יותר ארוכים, שברור שנעשו במכוון (אולי עם מפתח?) ובסופו של דבר, חריטות עמוקות על כל הצד של הנהג. ביננו, אני האדם האחרון שיבכה בגלל שריטה על פח, אבל כשנעשה ברור שמדובר במעשה עקבי ומכוון הצורך שלי באסתטיקה ובביטחון נפגעו מאוד.

העברנו את המכונית לחניה בצד השני של הרחוב, אבל המפגע נמשך. לא היה ספק שמישהו מזיק למכונית שלי בכוונה, במושב החדש שהרגשתי בו כל כך בטוחה. חשדתי שמדובר בילד או נער, כנראה כמעשה משובה. במשך כמה ימים הצצתי כל הזמן מהחלון, אבל לא ראיתי כלום. שקלנו להתקין מצלמות, והתחלנו לחשוב על הגשת תלונה במשטרה, או לפחות פנייה לקב"ט המושבי.

ואז, רגע אחרי שהכנסתי את קמה זיו התינוקת לרכב כדי לנסוע מי-כבר-זוכר-לאן, תפסתי את הפושע הקטן.

זה היה יואב גור חלב.

"בצמתים של הורות, של זוגיות, של חברות, ברגעים בהם אני מצליחה לזהות שיש שתי דרכים ללכת בהן, אני משתדלת לעצור ולשאול את עצמי איזו דרך תחבר אותי לאדם שמולי, ואיזו דרך תנתק אותי ממנו – ולבחור את הדרך המחברת. אין לי ספק שהיא תוביל אותי ליעד"

עם אבן חצץ קטנה והלשון בין השיניים, הוא התאמץ לחרוט עיגולים מדויקים ככל האפשר על הדלת של הרכב. כשראה את המבט ההמום על פניי הוא קרא: "אמא! ראית איזה יופי קישטתי את האוטו שלך?? התאמנתי עד שהצלחתי!".

הלב שלי עצר. איזו כוונה טובה הייתה לו, איזו יוזמה ונחישות וסבלנות (באמת העיגולים השתפרו מיום ליום, יעידו הטיוטות המוקדמות על דלת הנהג). אבל... הוא *&$^# חרט לי על האוטו עם אבן!!! אז ירדתי אליו לגובה העיניים ואמרתי "יואבי, עשית לי הפתעה. התאמנת והצלחת לעשות עיגולים מאוד יפים ומדויקים. אני שמחה מאוד שרצית לעשות משהו יפה בשבילי. אבל אני גם עצובה כי אהבתי את האוטו כמו שהיה, בלי הציורים, ואלו ציורים שלא יורדים. אני עצובה כי שריטות על האוטו יכולות להזיק לו, והצבע שלו יכול להתקלף".

ראיתי על הפנים שלו את האכזבה. במשך כמה רגעים ישבנו בשמש הקופחת, ופשוט היינו עצובים יחד. אחר כך אמרתי, "יואבי, אולי בפעם הבאה תוכל לצייר לי עיגולים וקווים על נייר, או עם גיר על המדרכה? זה ממש ישמח אותי". הוא הסכים, נכנס לרכב ונסענו. כשלקחתי אותו לישון בערב הוא אמר, "אמא, נכון שמחת שציירתי לך, אבל היית יותר שמחה אם הייתי מצייר במקום אחר?" ואני אישרתי.


סיפרתי לחברה על התעלומה ופתרונה, והיא נחרדה. "בלי עונש??" היא נדהמה, "יש דברים שאסור להרשות, ואת אפילו לא כעסת עליו! איך הוא ילמד ככה? איזה כלים יהיו לו בעולם האמיתי?"

אז הנה התשובה שלי, והלוואי שתועיל גם לאחרים: הכלים שאני רוצה לתת לילדים שלי הם כלים של תקשורת פתוחה, לא סגורה. של חיבור ולא של ניתוק. נכון, העולם האמיתי עדיין נוטה לתקשורת של האשמות, של התמקדות בהתנהגות ולא בצורך – אבל יש לי זכות גדולה לפעול לתיקון, לשפר במשהו את השיח הזה, בעצמי ודרך הילדים שלי. עם מה גור חלב היה יוצא מהסיטואציה, אם הייתי מענישה וכועסת? מה היה קורה למוטיבציה שלו לעשות למעני? מה היה עובר לו בראש בפעם הבאה שהיה צריך להתאמן הרבה ולעבוד קשה בשביל להשיג משהו? יכול להיות שלא היה מצייר שוב על האוטו - אבל מה היה קורה לקשר ביננו? במקום זה בחרתי לראות את הכוונה הטובה, בחרתי לומר לו מה כן במקום מה לא, בחרתי לעודד את הרצון שלו להיות טוב למעני. לא היה לי ספק שהוא לא יצייר שוב על אף רכב, אבל הרבה יותר חשוב מזה – לא היה לי ספק שהוא ימשיך לנסות לשמח אותי, כי הוא נשאר מחובר אלי.


בצמתים של הורות, של זוגיות, של חברות, ברגעים בהם אני מצליחה לזהות שיש שתי דרכים ללכת בהן, אני משתדלת לעצור ולשאול את עצמי איזו דרך תחבר אותי לאדם שמולי, ואיזו דרך תנתק אותי ממנו – ולבחור את הדרך המחברת. אין לי ספק שהיא תוביל אותי ליעד.


נ.ב. – ביום שישי קיבלתי ציור מקסים מהגן, עם עיגולים וקווים במרקר צהוב. זו יצירת מופת, למרות שיואב טוען שעל האוטו זה יצא יותר טוב.

  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon
  • download
  • Black Instagram Icon